מחרדה לרווחה

סיימתי בימים האחרונים תהליך עם אשה מהממת. כשנפגשנו היא היתה בהמנעות, הכחשה, חרדה, עצם השיח על כסף והמפגש איתי עורר בה לחץ. וזאת, למרות שאובייקטיבית מצבה היה לא טוב והשינוי שלא היה ספק שצריך לעשות היה גדול ומשמעותי.

כלומר, אני רוצה לחדד – היא לא היתה מוטרדת מהמצב שלה! היא התרגלה למצב כמו שהוא.
התרגלה ל"יהיה בסדר" והאמינה שכך יהיה גם הפעם.

בכנות, חששתי לקחת את הליווי הזה וכמעט אמרתי לא.
כשראיתי את התגובות שלה בתחילת הדרך הייתי מאוד סקפטית.
מצד אחד התכחשות למצב ומצד שני חשש מאוד גדול מבכלל להתמודד או לעסוק בכך.
עמוק בפנים היה לי ברור שמאחורי ההכחשה והחשש עומד החשש האמיתי שמבין שאי אפשר להמשיך במצב הנוכחי ואולי גם החשש מהצמצום שהיה לה ברור שנדרש. היא ציירה לעצמה בראש תרחיש של עוני, של מחסור, של מסכנות.

אקח אתכם לסוף, התהליך איתה הוכיח לי שוב כמה כוח יש לניהול של הכסף, להסתכלות לעצמנו בעיניים. כמה עצם המודעות עושה שינוי.

במהלך התהליך היא למדה על החשיבות של הבקרה, התיעוד, המעקב וגילתה שעצם העובדה שהיא מודעת להוצאות שלה גורם לה להוציא פחות. היא גם גילתה שלהוציא פחות לא שווה בהכרח לאומללות או למחסור. להיפך, הוצאות מודעות, לחיות ממה שיש ולא ממה שאין נותן אוויר, תחושת שליטה, נחת, שקט נפשי ורווחה.

המצב כשנפגשנו היה של תזרים שלילי משמעותי מאוד, ריבוי כרטיסי אשראי, פריסת אשראי לתשלומים ואורח חיים שלא תאם ליכולת. היא שקלה צעדים דרמטיים כמו מכירת נכסים כדי למממן מחייה שוטפת כמוצא אחרון.

התהליך במספרים:

1. התהליך נמשך 4 חודשים
2. צמצום ההוצאות ב-50%
3. הגדלת ההכנסה ב-15%
4. ביטול כרטיסי האשראי חוץ מאחד

מה אפשר ללמוד מהמקרה הזה?

1. מודעות – אחד הדברים שיצר את השינוי הכי משמעותי בהתנהלות שלה היה רישום שוטף של ההוצאות (לא בסוף החודש אלא ממש במועד ביצוע ההוצאה). הגענו לכך אחרי מספר ניסיונות. לא לכולם זה הפתרון שמתאים, יש מי שמספיק לו סיכום בסוף כל שבוע או חודש. אבל המקרה הזה הוכיח לי שוב בצורה מאוד ברורה שעצם המודעות מייצרת שינוי, כשמצאנו את הפתרון שמייצר אצלה מודעות השינוי החל. כשאנחנו מגהצים את האשראי ופוגשים את החיוב במקרה הטוב בסוף החודש (אם אנחנו טורחים להסתכל) זה לא כואב לנו, בסוף החודש ייתכן שאנחנו כבר לא זוכרים בכלל על מה הוצאנו. לא רק שזה לא כואב לנו, מיד הסיפוק של הקנייה או מהמוצר שרכשנו ממלא אותנו בריגוש ואנדרופינים ואנחנו לא חושבים על המחיר ועל העלות החלופית.

עלות חלופית הוא מונח פסיכולוגי שאומר שמעבר למחיר שאנחנו משלמים על הרכישה אנחנו בעצם גם מוותרים על משהו אחר שיכולנו לקנות באותו הסכום. לדוגמה, חולצה במאה שקל, עולה לנו מאה שקלים אבל גם בהרבה דברים אחרים שיכולנו לקנות במאה שקלים ולא נוכל לקנות כי קנינו את החולצה. נניח ארוחת בוקר בבית קפה עם חברה או חסכון לילדים. בסוף ניהול תקציב והתנהלות כלכלית אחראית היא עניין של בחירות וסדרי עדיפויות. אנחנו עובדים עם סכום סופי ועלינו לנהל אותו ולבחור איך להשתמש בו בחוכמה.

2. לתקצב את הנשמה – לאף אחד לא נעים להצטמצם או לוותר על דברים. כולנו רוצים חיים של שפע, לא לחשוב יותר מידי לפני שאנחנו מוציאים כסף אבל לרובנו אין ברירה. השאלה היא איך עושים את זה מבלי שנחוש סבל, אומללות או שזה פשוט לא אפשרי עבורנו? בדיוק כמו דיאטות, אם התפריט לא כולל את כל מה שאנחנו אוהבים ומבוסס על חזה עוף דלוח וכרוב אנחנו פשוט לא נעמוד בזה לאורך זמן. כך גם תקציב. כשהגענו לשלב של בניית התקציב שאלתי אותה – מהם שני הדברים שאת צריכה לנשמה? שעושים לך טוב? שחשובים לך? היא ענתה ודאגנו לתקצב אותם וזאת למרות שהתקציב היה מצומצם מאוד ובסיסי מאוד. למה? כי היה לי ברור שאחרת היא פשוט לא תעמוד בזה. אגב, הניסיון שלי מראה שלא פעם מדובר בדברים שהם בכלל לא חומריים או לא בהכרח יקרים. למשל, ארטיק עם הילדים אחרי האיסוף מהגן או קפה עם חברה טובה.

3. על ההבדל בין הרגל לצורך או רצון – כשמתחילים לעשות סדר בהוצאות ולפתח את המודעות לכך לא פעם מגלים שהרבה מהדברים שאנחנו רוכשים הם תוצאה של הרגל ואין לנו צורך בהם והם אפילו לא תוצר של רצון (משהו שבא לנו), פשוט התרגלנו. למשל, דברים ברשימת הקניות שלכם שאתם קונים כל שבוע או כל חודש אבל אף פעם לא אוכלים ובסוף זורקים או מנוי לערוץ הסרטים הטורקים שפעם עשיתם אבל כבר שנים אתם לא צופים בו או איזה דמי מנוי למועדון לקוחות שעשיתם כי פעם הייתם קונים שם הרבה והיום מי בכלל זכר שאנחנו משלמים על זה? מכירים? מדובר על כסף שאנחנו זורקים לפח, לפעמים כמטאפורה ולפעמים ממש מילולית. גם במקרה שלה, כשצללנו לעומק ההוצאות וההרגלים גילינו אלפי שקלים כאלו! שכששאלתי "למה?" או "את משתמשת בזה\את צריכה את זה?" אז או שהתגובה היתה "מה זה בכלל?" או "לא זכרתי שאני משלמת על זה." זאת החשיבות של סדר בהוצאות, תיעוד ובקרה שוטפת עליהן.

יש עוד המון מה ללמוד ממנה ומהתהליך שהיא עברה.
בשורה התחתונה נפרדנו עם תזרים מאוזן, ללא צורך לממש או למכור נכסים אבל יותר חשוב מכך, בפגישה האחרונה היא אמרה לי "אני אפילו לא מרגישה מסכנה…"

היא כבר לא היתה בלחץ מלדבר או להתעסק עם הכסף. עצם המודעות והניהול של הכסף נתנו לה בטחון, תחושת שליטה ושקט נפשי. וזאת למרות הויתור והצמצום. ניהול הכסף וההבנה שלו עזרה לה לעבור מחרדה לרווחה.